אגף כלי זכוכית במוזיאון ישראל

כתבתו של מנחם הדר מתוך מדורת מבט, 28.10.1979.

אומנות ייצור הזכוכית נחשבה תמיד לקסם בעיני הקדמונים ובעיני האדם המודרני כאחד. האופן בו נשרף חול ים נקי שהופך נוזל, ממנו מתנפחת בועה רותחת ושקופה באופן כל כך עדין ומיומן, תמיד מביאה לפליאה. עדויות לכלי זכוכית מופיעות בארץ ישראל כבר בתקופה ההלניסטית (מהמאה ה-1 לפנה"ס). כלים שנמצאו מוקדם יותר מתקופה זו הם חפצי זכוכית פיניקיים, אם כי לא בשיטת הניפוח המוכרת.

הזכוכית העתיקה כללה ערבוב של חול, סודה וגיר בחום של 1200 מעלות לפחות. בתחילה, עוד לפני שלמדו לנפחה, שימשה הזכוכית כפריט קישוטי ממנו הכינו חרוזים, קמעות ואבני שיבוץ לבגדי המעמד הגבוה - בעיקר באזור מצרים. לאחר שנלמדה הטכניקה לניפוח, השתמשו בה ליצירת כלי הכלה של יין ודברי מזון מגוונים. שרידים של מפעלים קדומים לייצור זכוכית נתגלו בבית שערים ולמרגלות הכרמל, וידוע לנו כיום כי יצרני הזכוכית שחיו כאן ייצאו זכוכית לרחבי האימפריה.

מחלקת הזכוכית במוזיאון ישראל מחזיקה באוסף ייחודי, המכסה 3000 שנים של יכולת האדם לשלוט באומנות יצירת הזכוכית. פריטים נדירים בצבעים ובטכניקות מיוחדות במינן, מוכיחות עד כמה היה האדם הקדום יצירתי בעבודתו. התערוכה מספרת על היסטוריית הזכוכית בארץ ישראל וכיצד הושפעה ממלחמות, שליטת קיסרים ויחסי הכוחות בארץ, שאולי הביאו לשינוי סגנוני ואסתטי, אך תמיד עם תשוקה לחומר העדין.