ב-26.08.1972 הודלק הלפיד וניתן האות לפתיחת האולימפיאדה. הוועדה המארגנת ביקשה לתקן את הרושם השלילי שהותירה "האולימפיאדה הנאצית" בברלין ב-1936, במטרה להציג את השינוי החיובי שעברה גרמניה. זו גם הסיבה שמערך האבטחה היה מצומצם - כדי להפיק משחקים באווירה נעימה.
המשלחת הישראלית למשחקים מנתה 15 מתחרים משבעה ענפי ספורט, חמישה מאמנים ושני שופטים, ובסך הכל לקחו חלק במשלחת 30 ספורטאים ואנשי צוות.
הקליקו פעמיים על סמליל הנגן לצפייה בוידאו (צילום: AP)
בחודשים שקדמו למשחקים האולימפיים, פנו המארגנים לקבוצת מחקר משטרתית וביקשו לקבל הערכה לאפשרות של מתקפת טרור. בראש הקבוצה עמד הפסיכולוג ד"ר גאורג זיבר, שהגיש למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר 26 תרחישים אפשריים אך הם נדחו על הסף.
מבין התרחישים, תרחיש מס.21, בו תוארה "פלישת טרוריסטים פלסטינים לכפר האולימפי", הוגדר כ"בלתי סביר לחלוטין".
בול רשמי, הכפר האולימפי במינכן. מקור: Shutterstock
בתרחיש נכתב: בשעה 5:00 בבוקר, 12 פלסטינים חמושים יפלשו למגורי המשלחת הישראלית, יהרגו בן ערובה או שניים (לימים יסביר זיבר שזה "כדי לאכוף משמעת"), ידרשו שחרור אסירים מישראל ומטוס שיטוס למדינה ערבית. גם אם הפלסטינים לא יצליחו לשחרר את חבריהם, חזה זיבר, הם "יהפכו את המשחקים להפגנה פוליטית ויהיו מוכנים למות".
כמה ימים לתוך התחרות, תרחיש מס.21 התממש כמעט במדויק.
בנייני המעונות של המשלחת הישראלית, הכפר האולימפי במינכן
ב-5 בספטמבר, 4:30 לפנות בוקר, הסתננו 8 מחבלים למגורי הישראלים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. הם רצחו 2 חברי משלחת, לקחו 9 כבני ערובה והציבו אולטימטום: שחרור 234 אסירים פלסטיניים ו-2 מסוקים שיקחו אותם לשדה התעופה, שם יחכה להם מטוס לקהיר.
הגרמנים ניסו לקיים מו"מ עם המחבלים ולבצע מספר נסיונות חילוץ שכשלו. לבסוף יצאו המסוקים לשדה התעופה, ניסיון ההצלה האחרון נכשל, ותשעת הספורטאים נרצחו.
מחבל במרפסת חדר המשלחת הישראלית. צילום: AP
כ-400 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי, פעל אולפן רשות השידור, ממנו דיווח דן שילון מדי יום על המשחקים. משדרים שהפכו מעדכונים שוטפים על תחרויות ספורט, לסיפור אימה שריתק מדינה שלמה למסכים.
הטבח במינכן היה פעולת הטרור הראשונה בהיסטוריה שהועברה בשידור חי בכל העולם, ע"י רשתות הטלוויזיה הזרות. בדיעבד עלתה ההשערה שהמחבלים צפו בשידורים בזמן אמת ובכך שובשו ניסיונות החילוץ הגרמניים.
דן שילון, שליח רשות השידור למינכן, במבזק מיוחד מהכפר האולימפי
דוד ברגר - מרים משקולות
נולד בארה"ב והחל להרים משקולות כשהיה בן 18. השתתף במכביה השביעית והשמינית וזכה במדליות ארד וזהב. כשעלה לארץ ב-1970, הצטרף לאגודת הספורט מכבי ת"א והיה אלוף ישראל בהרמת משקולות במשקל חצי כבד.
באולימפיאדת מינכן הוא הספיק להתחרות אך לא זכה בדירוג. בעת השתלטות המחבלים, דוד נמנה על בני הערובה ונרצח בעת ניסיון החילוץ בשדה התעופה. בן 28 במותו, הותיר אחריו הורים, אח, אחות וארוסה. ארונו הוטס לקבורה בארה"ב במטוס של חיל האוויר האמריקאי, ששלח נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון.
יוסף גוטפרוינד - שופט היאבקות
נולד ברומניה והחל להתאמן בהיאבקות מגיל צעיר. למד וטרינריה, אך החליט להפוך לספורטאי. בשנת 1948 עלה עם משפחתו לארץ. הצטרף לאגודת ההיאבקות של הפועל ירושלים ולאחר מינויו לשופט, שפט באולימפיאדת טוקיו 1964.
בליל הרצח יוסף היה זה שפתח את דלת חדר הספורטאים. כשהבין שמדובר במחבלים ניסה למנוע מהם להיכנס והזהיר את הנוכחים. בכך הציל את טוביה סקולסקי שהצליח להימלט, אך הוא נלקח כבן ערובה ונרצח בעת ניסיון החילוץ. הותיר אחריו אישה ושתי בנות, בן 40 במותו.
משה ויינברג - מאמן היאבקות
נולד בחיפה. לאחר מות אביו היגר עם אמו אל סבתו בגרמניה. בבית ליד גר המתאבק ארווין בקר, שהפך למאמנו. כשחזר לארץ, היה אלוף ישראל בשני סגנונות היאבקות. למד בוינגייט והצטרף לסגל ההוראה. בהמשך אימן את קבוצת ההיאבקות של הפועל ת"א ואת הנבחרת הלאומית.
הצטרף למשלחת למינכן כמאמן המתאבקים. היה הראשון שפגש את המחבלים והראשון שנרצח לאחר שניסה לבלום אותם. בן 33 במותו. הותיר אחריו הורים, אישה ובן – גורי ויינברג, שגילם את דמותו של אביו בסרט "מינכן" ההוליוודי.
אליעזר חלפין - מתאבק
נולד בלטביה, התאמן בהיאבקות מגיל 13 והצטרף לנבחרת מקצועית. עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1969, הצטרף לאגודת הפועל ת"א והתאמן במכון וינגייט. שירת כמדריך כושר קרבי בצה"ל והיה אלוף ישראל בהיאבקות במשך 4 שנים.
חלומו הגדול היה להגיע לאולימפיאדה והוא הספיק להגשים את חלקו, כשערב החטיפה ניצח בקרב אחד. לאחר שהמחבלים רצחו את מאמנו - משה ויינברג, נלקח אליעזר כבן ערובה ונרצח בעת ניסיון החילוץ בשדה התעופה. בן 24 במותו, הותיר אחריו הורים ואחות.
מרק סלבין - מתאבק
צעיר חללי מינכן. נולד במינסק והיה אלוף ברית המועצות בהיאבקות לנוער. בגיל 17 סרב לייצג את מדינתו באולימפיאדה והעדיף לייצג את ישראל. הוא נאלץ לוותר על התארים והמדליות שהשיג עד אז. כדי לאמוד את יכולותיו, המאמנים בארץ הזמינו את אלוף העולם לנוער לקרב מולו. סלבין ניצח.
שלושה חודשים לאחר העלייה לארץ, יצא עם המשלחת הישראלית למינכן. ביום בו היה מיועד להתחרות – נחטף ונרצח בידי המחבלים. בן 18 במותו, הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.
זאב פרידמן - מרים משקולות
נולד בסיביר. בגיל 16 עלה לישראל עם הוריו והצטרף למכון וינגייט, שם למד חינוך גופני והיה מורה לספורט ולשחייה. כשהחל להתאמן באופן מקצועי בהרמת משקולות במועדון הפועל קריית חיים, מאמנו היה טוביה סוקולסקי - חברו למשלחת למינכן. היה אלוף הארץ במשך 7 שנים ואף זכה במדליית ארד באליפות אסיה.
באולימפיאדת מינכן שבר שלושה שיאים ישראלים ודורג במקום ה-12. מספר ימים לאחר מכן נחטף עם חברי המשלחת ונרצח בעת ניסיון החילוץ. הותיר אחריו הורים ואחות, בן 28 במותו.
יוסף רומנו- מרים משקולות
נולד בלוב למשפחה בת 10 ילדים, עלה עם משפחתו לארץ בגיל 6. במשך 10 שנים היה אלוף ישראל בהרמת משקולות, התאמן בהפועל ת"א ובנבחרת ישראל. לחם ביחידה קרבית במלחמת ששת הימים.
נפצע במהלך אולימפיאדת מינכן ונאלץ לפרוש ולקבל טיפול בארץ. אל הטיסה שנקבעה ל-6 בספטמבר - לא הגיע. יום קודם לכן נרצח בעת שניסה לבלום את המחבלים. בן 32 במותו, הותיר אחריו שלוש בנות ואישה – אילנה, שלימים סייעה לחשוף את מחדלי הגרמנים והביאה לכך שלקחו עליהם אחריות מלאה.
קהת שור - מאמן קליעה
נולד ברומניה. היה מומחה ואלוף רומניה בקליעה מספר פעמים ולימים גם מאמן הנבחרת הלאומית לאולימפיאדות. במלחמת העולם השנייה סייע בהצלת יהודים וב-1963 עלה לישראל ועבד במשרד החינוך. התאמן עם קבוצת הקליעה של מועדון הפועל ת"א והפך למאמן צלפים מבוקש.
בעת פשיטת המחבלים נלקח בשבי ונהרג בעת ניסיון החילוץ בשדה התעופה. בן 53 במותו, הותיר אחריו אישה ובת, ד"ר מיכל שחר, שהדליקה משואה כנציגת חללי מינכן ביום העצמאות ה-56 למדינת ישראל.
עמיצור שפירא - מאמן אתלטיקה
יליד תל אביב, היה אצן מגיל צעיר ומורה לספורט. כשהוסמך למאמן לימד במכון וינגייט, במועדון הפועל ת"א, אימן לאולימפיאדת טוקיו 64' ואימן ספורטאים ישראלים רבים. אחת מהן היתה האצנית אסתר רוט-שחמורוב, אותה ליווה במשך 6 שנים ויחד הגיעו להישגים רבים ולאולימפיאדת מינכן.
רגע לפני שאסתר התחרתה בשלב חצי הגמר במינכן, עמיצור נרצח בטבח ואסתר פרשה מן התחרות. בן 40 במותו, הותיר אחריו ארבעה ילדים ואישה - שושנה, שלאחר מותו פרסמה מדריך שכתב על הוראת אתלטיקה בבתי ספר. לזכרו, מכון ווינגייט עורך מדי שנה את "מרוץ עמיצור".
אנדרי שפיצר - מאמן סיף
החל לעסוק בסייף מילדותו ברומניה וגם לאחר שעלה לישראל בגיל 19. ארבע שנים לאחר מכן, איגוד הסיף הישראלי שלח אותו ללימודים בבית הספר הגבוה לסיף בהולנד. כשחזר, היה ממקימי האקדמיה הישראלית ללימודי סיף ולימד במכון וינגייט, התחתן והתיישב ברמת גן. לזוג נולדה בת, חודשיים לפני שטס לאולימפיאדת מינכן.
נלקח בשבי ונרצח בעת ניסיון החילוץ. בן 27 במותו. הותיר אחריו אם, אחות, בת ואישה – אנקי, שפעלה יחד עם אילנה רומנו לחשיפת רשלנות הכוחות הגרמניים והסדרת הפיצויים למשפחות הנרצחים.
יעקב שפרינגר - מאמן הרמת משקולות
יליד פולין, מורה לחינוך גופני שעסק גם באגרוף. כשהוסמך לשופט בינלאומי בהרמת משקולות, ייצג את פולין בשתי אולימפיאדות ומונה לאחראי אתלטיקה במשרד הספורט הפולני.
בגיל 36 עלה לארץ וייסד את ענף הרמת המשקולות, יצר ליגה, הכשיר שופטים ואימן את הנבחרת הלאומית. בין חניכיו היו זאב פרידמן ויוסף רומנו, שהגיעו עמו לאולימפיאדת מינכן, שם נרצחו שלושתם. קיבל את עיטור "העיגול החמישי" כשלקח חלק ב-5 אולימפיאדות, כמתחרה וכמאמן. בן 51 במותו, הותיר אחריו אישה ושני ילדים.
למרות גינוי הטבח מצד העולם, המשחקים חודשו לאחר הפסקה של יום אחד בלבד, לאור הוראת נשיא הוועד האולימפי - אוורי ברנדג', שבהמשך חייו הרבה להפיץ דעות אנטישמיות.
כצפוי, לאחר הטבח החליטה המשלחת הישראלית לחזור ארצה מיד, אך שאר משלחות העולם נשארו להשלים את התחרויות, פרט למספר ספורטאים יהודים ממשלחות זרות שבחרו לפרוש כאות מחאה והזדהות.
חברי המשלחת חוזרים לארץ עם ארונות הנרצחים, לטקס זיכרון ממלכתי בשדה התעופה לוד